בחודשים האחרונים אני מסתובב בארגון בו אני עובד ומספר לאנשים על ווב 2.0. יצא לי לדבר עם קבוצות שונות ומשונות ולהעביר שתי הרצאות מרובות משתתפים. אף פעם לא העברתי את אותה המצגת ולא אמרתי את אותם הדברים. אני כל הזמן משנה ומעדכן, וזה אומר שאני מבלה זמן לא מועט יחסית לפני כל הרצאה כזאת בלחשוב על הדברים שאני עומד להגיד.

באחד הימים, כשחשבתי מה אני יכול להגיד על טוויטר, יצא לי השקף הבא:

מאז אני מקדיש לשקף הזה תשומת לב מיוחדת. אני חושב שמקופלת שם תובנה שחשוב מאוד לקלוט בכל הנוגע לפופולריות הגואה של שירותי ווב 2.0 קלאסיים כמו טוו’יטר (יישום של מיקרו-בלוגינג) ופייסבוק (רשת חברתית). בהרצאה האחרונה שלי השבוע אמרתי לאנשים שאם הם מבינים את העקרון הזה, הם בפוטנציה מבינים את כל הקטע של ווב 2.0: בהינתן הכלים המתאימים, אנשים רוצים לדבר אל ועם קהלים (או קהילות) ולא רק אחד על אחד. צ’ט, סמס, אימייל - כל אלה כלים קלאסיים לתקשורת אחד על אחד (או אחד-אל-מעט), ולא בכדי כל אחד מהם הוא קילר אפליקיישן בתחומו. ווב 2.0 פותחת אפשרויות חדשות לדבר אחד-אל-הרבה והרבה-אל-הרבה וזה עונה על צורך בסיסי מאוד של אנשים בתקשורת עם העולם החיצון.

אם יצא לכם לבלות קצת בפייסבוק, אתם ודאי יודעים שחלק משמעותי בערך המוסף של השהיה שם נעוץ בעדכונים השוטפים של מה ‘החברים’ שלכם עושים ברשת. עדכון בנוסח ‘אורלי יקואל הוסיפה את היישום XY’ הוא סוג של תקשורת. הוא מאפשר לי לדעת מה מעסיק כרגע את אורלי. כנ”ל עדכוני הסטטוס שכל משתמש פייסבוק מוזמן לעדכן ידנית, בנוסח ‘ליאור הנר לא מרגיש טוב כרגע.’ גם זאת תקשורת, רק שבמקום להיות אישית, היא ציבורית, או יותר נכון קבוצתית: היא משודרת בבת אחת לכל מי ששייך לקבוצת ה’חברים’ של ליאור ברשת החברתית. כך ניתן מענה לצורך בפרטיות, בעצם העובדה שזאת לא תקשורת לעולם הרחב כולו, ובה בעת מורחבים גבולותיה של אותה פרטיות. אפשר להתווכח על עד כמה זה באמת מעניין לאיזו קבוצה אורלי הצטרפה הרגע, או מה ליאור אכל הבוקר, אבל זה כבר נושא לדיון אחר. העובדה היא שגם לאורלי וגם לליאור יש צורך לשתף קבוצה מסוימת במידע הזה, ורשתות חברתיות כמו פייסבוק עונות עליו. היותו של הצורך הזה אוניברסלי מסבירה את הצלחתן העכשווית של רשתות חברתיות בווב. השאלה הבאמת מעניינת היא האם גם ניתן להפוך את הצורך הזה לביקוש (כאשר ביקוש = צורך שאנשים מוכנים לשלם כדי לספקו.) כל עוד אין לה מענה, המודל העסקי היחיד שימשיך לממן רשתות חברתיות ויישומי ווב 2.0 אחרים הוא הפרסום, שבו הצרכן לא מממן את השירות אלא יש גוף שלישי, המפרסם, שמוכן לממנו.

עידן כרמלי הוא ממייסדי הבלוג "אנקדוטות"